לאחר מותה הפתאומי של אמי, פניתי אל המוזיקה.
זה היה המקום היחיד שבו יכולתי לנשום, המקום היחיד שבו העצב לא בלע אותי לגמרי.
התחלתי לאסוף תקליטים באובססיביות - ויניל ישראלי, דיסקים, ספרי מוזיקה -
כל דבר שחיבר אותי מחדש לצלילים שעיצבו אותי.
הארכיון הזה הפך לעוגן שלי, לזהות שלי, לדרך ההישרדות שלי.

במיוחדבנישואים שלי, המוזיקה הפכה לשפה השקטה של אי־השקט שלנו.
ובכלל, המוזיקה היא מפלטי - המקום שאליו אני נסוג כשהחיים דורשים עימות.
תמיד התקשיתי לפגוש את עצמי בכנות, לרפא את מה שכואב,
או לשאת את החדות של ויכוחים.

עד היום אני יכול לבלות כל רגע פנוי עטוף בצלילים הנוסטלגיים של המוזיקה הישראלית
משנות השישים המאוחרות ועד שנות השמונים.
אמנים כמו יהורם גאון, הגבעטרון והפרברים עיצבו את עולמי המוזיקלי.
הפטיפון שלי כמעט שלא נח.

אבל יום אחר יום, המוזיקה שבתוכי מושיטה יד החוצה, כמהה לאישה העדינה שמחזיקה את המפתח אל לבי
 - לחלוק איתה את הלחנים האלה, לתת להם להישזר בינינו, ולאפשר לנשמותינו להיפגש בהרמוניה שקטה שרק שנינו יכולים לשמוע.

לפני כמה שנים פורסם בעיתון מאמר על התשוקה שלי לאיסוף:

(click here for English)