אני מעולם לא הייתי איש של הרבה מילים. הנישואים שלי נשאו את הסערות שלהם, והחלק הבהיר ביותר בהם היה שלושת ילדיי. כשעלו מתחים ביני לבין גרושתי, בחרתי לעיתים קרובות בשתיקה. במקום להילחם, הייתי מחליק בשקט אל המפלט של המוזיקה שלי

- עולם שבו הוויכוחים נמסים ורק המלודיה נשארת.

הדפוס הזה נשאר איתי. גם היום, כשאני מסיים ארוחת ערב ולוקח גלידה או תמר, אני לפעמים מקווה לתמר מסוג אחר - דייט עם אישה נחמדה. אבל להיפתח זה קשה לי. הביישנות שלי עמוקה, ובדייטים ראשונים העצבים קושרים לי את הלשון. אני יושב כמעט בלי מילים, והשתיקה שלי יכולה להיראות מוזרה, אפילו מטרידה.

הקושי הזה מלווה אותי בכל מקום. לוקח לי זמן להפשיר. אבל כשהקרח סוף‑סוף נשבר, משהו ילדותי מתעורר בי - שובבות קטנה שמפתיעה אנשים, ולפעמים גורמת לי להיראות קצת חנון.

זה החלק בי שמסתתר עד שהוא מרגיש בטוח.

האמת היא שתמיד היה לי קל יותר לבטא את עצמי דרך מוזיקה מאשר דרך דיבור.
אפשר לנעול אותי בחדר המוזיקה שלי יום שלם - עם מים קרים ושניים‑שלושה תמרים - ואני לא ארגיש רגע של שעמום, רק שלווה.

המוזיקה תמיד הייתה המקום שבו הקול שלי חי, גם כשהפה שלי שותק.

 (click here for English)